הפרויקט הזה נכתב מתוך חוויה אישית הקשורה לצילום ויצירה.
בתור נער הייתי מחובר למקור הזה של יצירה. אהבתי את השקט שמכניס אותי פנימה לתוך מקום של מתבונן. הוא חיבר אותי לשקט הפנימי בו איני רוצה להיות מעורב אך עדיין להיות נוכח. המצלמה הייתי לי לכלי התווך שמאפשר את המרחק והחופש להתבונן במציאויות.
הדרך הייתה הדבר המשמעותי בשבילי ופחות התוצאה. צילמתי את עצמי בפורטרטים עצמיים של רגעי אושר וחיבור עם הקיום, בכיתי צרחתי, טיילתי לבד וחוויתי מפגשים חדשים ומוזרים. המצלמה והסרט היו לי כיומן של רגשות וחוויות כמו העט לסופר והגיר הפחם לצייר. היציאה אחורה כצלם הכניסה אותי פנימה ואפשרה לי את המקום – המרחב הפנימי, שלו הייתי זקוק כדי לגדול. התוצאה לא הייתה חשובה כי הייתה קשורה באגו. נמשכתי אני לקיום חסר אגו ושירות של דבר משמעותי וגבוהה יותר.
הצילום בשבילי היום הוא חלק ממסע של מיקוד וריכוז באובייקט החיצוני שהוא שלבסוף מתקבל כשיקוף של מצבי הנפשי והיכולת שלי לבדוק ולנתח מציאויות. המיקוד הינו אנרגיית היצירה של המבט שבו נחשפת גם המצלמה כחלק מהבריאה של התוצר, היא לא אחראית על כולו.
ניתוק וחיבור מחדש. חיבור ניתוק וחיבור מחודש הם כמו הכניסה פנימה בתהליך היצירה. הוא הדרך ליצור ע"י קישור למקום השקט שיכול לחוות הוויה שלמה כחלק מהדבר ולחדור את הדבר ביצירה. החדות הטשטוש והאור הם כלי המשחק של הנפש.
במשך זמן רב לא צילמתי כי מאוד חוויתי את האמירה של רולאן בארת (ציטוט) מי אני ש ____... אקבע דמוי זה או אחר ואתעסק עם הנצח, למה דווקא מבטי שלי ולא של מישהו אחר שיתאר את המציאות. מי שם אותי בתור מגדיר ומתאר מציאות. הפתרונות שלי לבעיה פילוסופית-אישית זו מצאו כל מיני דרכי עבודה כדי שאוכל בכל זאת לצלם וליצור. אחד מהם הינו הידיעה זה שהצניעות נוכחת כאן ע"י הראייה שזה הכול כולו מבטי אבל זה גם אך ורק מבטי, שוב שום כאן דבר לא שלי. לא ילדיי לא תצלומיי. כך הכל הופך לחלק ממני, לרשותי ולא שלי. אני עובר אורח שעושה תהליך אישי שבו הצילום מייצר השתקפויות של רגעים מנקודת מבטי. זיהיתי שאת רגעיי הגדולים והמרגשים בחיים לא צילמתי כדי להיות יותר ברגע. היום אני יודע שהצילום יכול לאפשר כן להיות ברגע ע"י התבוננות מהצד מעיין ראיה חוץ גופית.
בשלב זה בחיי נער בגיל 15 - 18 מתעברת בנפשו הנער תחושת האני. מובדל מן העולם מתבונן על החיים על המוזרות והייחוד שלהם ובודק איך להשתלב בהם בתור אדם בוגר. הוא יודע להפריד ולהגדיר עצמו בתוך קבוצה הוא מתנסה בפעמים הראשונות בחייו עם הגדרת המין שלו אל מול העולם ואל מול המין השני.
בעזרת היצירה המשולבת, צילום וידאו, צילום סטילס ושימוש בחומרים וחללים אנחנו יכולים ליצור מציאויות שישקפו את מהלכי הנפש שלנו. יש לנו אפשרות לבטא ולדבר באותה השפה שמלווה אותנו תקופת חיים זו; בשילוב של המדיומים שהוזכרו.
המוטיבציה לתוכנית נולדה מתוך המקום הזה, זה שנובע מכוחות היצירה של הנפש דרך צילום.
כאן יכנסו, אימון וחזרתיות, ייצור ויצירה, עבודה ועיבוד, עיליות ומורדות.
פתיחה.
בתור נער הייתי מחובר למקור הזה של יצירה. אהבתי את השקט שמכניס אותי פנימה לתוך מקום של מתבונן. הוא חיבר אותי לשקט הפנימי בו איני רוצה להיות מעורב אך עדיין להיות נוכח. המצלמה הייתי לי לכלי התווך שמאפשר את המרחק והחופש להתבונן במציאויות.
הדרך הייתה הדבר המשמעותי בשבילי ופחות התוצאה. צילמתי את עצמי בפורטרטים עצמיים של רגעי אושר וחיבור עם הקיום, בכיתי צרחתי, טיילתי לבד וחוויתי מפגשים חדשים ומוזרים. המצלמה והסרט היו לי כיומן של רגשות וחוויות כמו העט לסופר והגיר הפחם לצייר. היציאה אחורה כצלם הכניסה אותי פנימה ואפשרה לי את המקום – המרחב הפנימי, שלו הייתי זקוק כדי לגדול. התוצאה לא הייתה חשובה כי הייתה קשורה באגו. נמשכתי אני לקיום חסר אגו ושירות של דבר משמעותי וגבוהה יותר.
הצילום בשבילי היום הוא חלק ממסע של מיקוד וריכוז באובייקט החיצוני שהוא שלבסוף מתקבל כשיקוף של מצבי הנפשי והיכולת שלי לבדוק ולנתח מציאויות. המיקוד הינו אנרגיית היצירה של המבט שבו נחשפת גם המצלמה כחלק מהבריאה של התוצר, היא לא אחראית על כולו.
ניתוק וחיבור מחדש. חיבור ניתוק וחיבור מחודש הם כמו הכניסה פנימה בתהליך היצירה. הוא הדרך ליצור ע"י קישור למקום השקט שיכול לחוות הוויה שלמה כחלק מהדבר ולחדור את הדבר ביצירה. החדות הטשטוש והאור הם כלי המשחק של הנפש.
במשך זמן רב לא צילמתי כי מאוד חוויתי את האמירה של רולאן בארת (ציטוט) מי אני ש ____... אקבע דמוי זה או אחר ואתעסק עם הנצח, למה דווקא מבטי שלי ולא של מישהו אחר שיתאר את המציאות. מי שם אותי בתור מגדיר ומתאר מציאות. הפתרונות שלי לבעיה פילוסופית-אישית זו מצאו כל מיני דרכי עבודה כדי שאוכל בכל זאת לצלם וליצור. אחד מהם הינו הידיעה זה שהצניעות נוכחת כאן ע"י הראייה שזה הכול כולו מבטי אבל זה גם אך ורק מבטי, שוב שום כאן דבר לא שלי. לא ילדיי לא תצלומיי. כך הכל הופך לחלק ממני, לרשותי ולא שלי. אני עובר אורח שעושה תהליך אישי שבו הצילום מייצר השתקפויות של רגעים מנקודת מבטי. זיהיתי שאת רגעיי הגדולים והמרגשים בחיים לא צילמתי כדי להיות יותר ברגע. היום אני יודע שהצילום יכול לאפשר כן להיות ברגע ע"י התבוננות מהצד מעיין ראיה חוץ גופית.
בשלב זה בחיי נער בגיל 15 - 18 מתעברת בנפשו הנער תחושת האני. מובדל מן העולם מתבונן על החיים על המוזרות והייחוד שלהם ובודק איך להשתלב בהם בתור אדם בוגר. הוא יודע להפריד ולהגדיר עצמו בתוך קבוצה הוא מתנסה בפעמים הראשונות בחייו עם הגדרת המין שלו אל מול העולם ואל מול המין השני.
בעזרת היצירה המשולבת, צילום וידאו, צילום סטילס ושימוש בחומרים וחללים אנחנו יכולים ליצור מציאויות שישקפו את מהלכי הנפש שלנו. יש לנו אפשרות לבטא ולדבר באותה השפה שמלווה אותנו תקופת חיים זו; בשילוב של המדיומים שהוזכרו.
המוטיבציה לתוכנית נולדה מתוך המקום הזה, זה שנובע מכוחות היצירה של הנפש דרך צילום.
כאן יכנסו, אימון וחזרתיות, ייצור ויצירה, עבודה ועיבוד, עיליות ומורדות.
פתיחה.
כל ילד מקבל ממני סימן להפעיל את עצמו. זה קורה תוך שיחה קבוצתית. הוא מסתכל בצילומים ורואה משהו שאליו מתחבר. זה הדבר שאותו יצטרך לצלם אח"כ. זה הדבר שיחזק אותו שכאין לו כוח לצלם ואז הוא יכול לזרום עם זה ולהכיל את זה, להכיל את עצמו. מה מדליק אותו. אני רואה: ים שקיעה צחוק חברות חיבוק מהירות אופנועים תנועה..
